פסק-דין בתיק עד"י 1795/13

המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן הכולל שתי עבירות כדלקמן:

א. ניסיון סחר בסם מסוכן - בכך שביום 27.10.12 רכש 0.4155 גרם של סם מסוכן מסוג "קריסטל".

ב. ניסיון סחר בסם מסוכן - בכך שביום 16.1.13 פנה לאשה בשם סועאד רג'בי (להלן- סועאד) וביקש ממנה כי תביא בעבורו סמים מירדן בתמורה ל-1,500 ש"ח. סועאד יצאה למחרת לירדן, שם שוחחה בטלפון עם המערער שאמר לה שיחכה לה בפתח המלון בו היא שוהה ילד עם שקית שחורה. סועאד הלכה כאמור ונטלה את השקית ובה הסמים מהילד. מאוחר יותר התקשר המערער לסועאד ווידא כי קיבלה את השקית עם הסמים, וביקש ממנה כי תחביא את הסמים על גופה על מנת שלא תיתפס. סועאד יצאה למחרת לאזור, כשהיא מחביאה את הסמים בחזייתה. כשעברה במעבר אלנבי, נתפסו עליה 2025 כדורי סם מסוכן מסוג אמפטמין.

פרט האישום המרכזי הינו פרט האישום שעניינו הברחת הסם מסוג אמפטמין, וביחס אליו ולמשמעויות החומרה העולות ממנו נסובה המחלוקת בין הצדדים הן בערכאה הראשונה והן בפניי.

בית משפט קמא שקל לצד החומרא את עברו הפלילי של המערער, את החומרה היתרה שבעבירות הסחר בסמים מסוכנים, ואת העובדה כי הוא היה הרוח החיה בהברחת הסמים. לצד הקולא שקל בית המשפט את העובדה כי עברו של המערער היה ישן יחסית, את היותו אב לשלושה ילדים קטנים, וכן תסקיר חיובי שהוגש בעניינו. כן הובא בחשבון העונש שנגזר על סועאד, שנשפטה לחמישה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 6,000 ש"ח.

באיזון כלל הנסיבות גזר בית משפט קמא על המערער 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 5,000 שח.

טענות הצדדים בערעור

עיקר טענתה של ההגנה הייתה כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה עם המערער, הן ביחס לרמת הענישה הנוהגת, ובעיקר בהשוואה לשותפתו לפשע, סועאד, שנשפטה לעונש נמוך ומקל בהרבה מזה שנגזר עליו.

לטענת הסניגור, לא ייתכן כי המערער יידרש לרצות עונש מאסר בפועל העולה על פי ארבע מזה שנגזר על סועאד, שהייתה כאמור שותפה לאותו פשע, וכי הדבר עומד בסתירה לעקרון אחידות הענישה. בנוסף טען הסניגור כי רמת הענישה בעבירות מסוג זה באזור אינה עולה על מספר חודשים, ועל כן כלל לא ברור מה טעם ראה בית משפט קמא להחמיר עם המערער. הסניגור הציג פסיקה של הערכאה הראשונה התומכת, לדעתו, בטענותיו.

התביעה הצבאית טענה כי אין כל הצדקה להתערב בגזר דינו של המערער. התביעה הדגישה כי כעולה מגזר דינו של בית משפט קמא, קיים טעם משמעותי לאבחנה בין המערער לבין סועאד, שכן המערער היה היוזם של הברחת הסמים, ואילו סועאד הייתה גורם מינורי באותו אירוע. עוד נטען כי במקרה של סועאד הייתה התחשבות בהיותה אם לארבעה ילדים קטנים, ואף נטען לקושי ראייתי בעניינה באשר למודעותה לטיב הסם, דבר שהוביל אף הוא להסדר מקל. התביעה הוסיפה וציינה כי רמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה נקבעה לאחרונה בבית המשפט לערעורים בעד"י 1679/13 קעקור נ' התביעה הצבאית (טרם פורסם), שם אומץ מתחם ענישה של בין 18 ל-36 חודשי מאסר לעבירות דומות במהותן. נטען כי גזר דינו של בית משפט קמא מצוי בחלק הנמוך של מתחם זה, ועל כן אין כל הצדקה להתערב בו.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי דין ערעור זה להידחות.

בעניין קעקור, לעיל, עמדתי על הצורך במדיניות אכיפה בלתי מתפשרת ומחמירה כלפי אלה העוסקים בייבוא ובסחר של סמים מסוכנים, וכי יש הכרח בהשתת ענישה מחמירה וכואבת לכל חוליות הפצת הסם. עוד קבעתי בעניין קעקור כי רף הענישה למי שמבריח ומייבא אמפטמינים לאזור, ראוי שלא יפחת מ-18 חודשי מאסר, וזאת גם אם אין לו עבר פלילי.

גם אם היו מקרים בהם נעשו הסדרי טיעון מקלים בעבירות מסוג זה בעבר בערכאה הראשונה, אין בכך כדי להוות רמת ענישה ראויה שיש ללמוד ממנה, ואין להוסיף ולהעניש את הציבור על טעויות שבשיקול דעתה של התביעה. כאן המקום לומר כי כלל לא שוכנעתי כי אכן הייתה נהוגה רמת ענישה נמוכה כטענת הסניגור, שכן מהפסיקה שהציג הסניגור עלה כי רמת ענישה של מספר חודשי מאסר בפועל נגזרה על מי שהבריח תרופות מזוייפות, ולא על מי שהבריח סמים מסוכנים, ובודאי שאין בכך כדי להשליך במידה כלשהי על רמת הענישה הראויה בהברחת סמים מסוכנים.

שני המקרים היחידים שהציג הסניגור המתייחסים להברחת סמים הינם של סועאד, אליה אתייחס בהמשך, וכן מקרה אחר שנדון בתיק יהודה 2052/13, שם הוצג הסדר טיעון של שמונה חודשים בפועל וקנס בסך 8,000 ש"ח, לאדם שהבריח אמפטמינים. עם זאת, ההסדר באותו מקרה הוצדק בעברו הנקי, גילו המבוגר, ובקשיים ראייתיים הנוגעים למודעותו לכך שמדובר בסמים מסוכנים. מקרה אחד ובודד, בעל נסיבות יוצאות דופן, שניתן בערכאה הראשונה, בודאי שאינו מלמד על רמת הענישה הנוהגת, ובודאי שאינו יכול להוות אמת מידה עונשית ראויה בעבירות מסוג זה - אמת מידה עליה עמדתי בעניין קעקור.

אדגיש כי עניין קעקור עצמו מלמד כי רמת הענישה אליה כיוון הסניגור לא הייתה מקובלת, שכן שם דובר בהסדר מקל ממנו בחר בית משפט קמא לסטות לחומרה, מכיוון שלא היה בהסדר זה כדי להלום את העונש הראוי בסוג זה של עבירות. משניתן פסק הדין בעניין קעקור, בטוחני כי גם גורמי התביעה הפנימו את הצורך באמת מידה עונשית מחמירה בעבירות מסוג זה.

לפיכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה במקרה זה אמור להיות בין 20 ל-36 חודשי מאסר בפועל.

נותר עניין היחס בין סועאד לבין המערער. חשוב לציין כי משמעות עיקרון אחידות הענישה אינה השוואה טכנית בין שותפים, אלא קביעת היחס ההולם בין המעשים של כל אחד מהם ויצירת מדרג עונשי ראוי. כפי שציינתי בעד"י 3117/09 התביעה הצבאית נ' דעמי (פורסם בנבו, 27.10.2009):

"עקרון אחידות הענישה קובע כי ככלל יש לשמור על מתאם בין עונשו של שותף אחד ועונשו של שותף אחר לאותם המעשים. ביצעו את אותם המעשים, ואין נסיבות אחרות המפרידות ביניהם - ייענשו באותה המידה. אם ביצעו מעשים שונים בחומרתם (למשל האחד עבריין עיקרי והשני מסייע), או כי נסיבותיהם שונות (עבר פלילי, נסיבות אישיות וכדומה), יינתן המשקל היחסי להבדלים ביניהם בעונש שייגזר על כל אחד תוך שמירת פרופורציה מתאימה"